פס"ד בעניין מקרקעין בשטח מושב מצליח ומחוצה לו

1.         התובע, מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל") מנהל, עפ"י תפקידו החוקי, את חלקות 5 ו-9 בגוש 4731 (להלן: "המקרקעין").

            המקרקעין הנ"ל נמצאים בחלקם בשטח מושב מצליח וחלקם מחוצה לו.

2.         ביום 2.4.91 נחתם הסכם שכירות לגבי חלק מהמקרקעין הנ"ל בין המינהל מצד אחד (כמשכיר) לבין המנוח יהודה אבוטבול ז"ל (כשוכר). המנוח כונה בחוזה "מורשה", ולא בכדי, מכיוון שמעמדו של מר אבוטבול המנוח במקרקעין הוגדר בחוזה הנ"ל כ-בר-רשות. (ראה ס' 2 לחוזה).

            עותק החוזה צורף כנספח ב' לכתב התביעה ואין מחלוקת לגבי דיותו.

3.         תוקף החוזה הוא 36 חודש, מיום 31/12/91 עם אפשרות הארכה ל- 60 חודש לכל היותר.

            (ר' סעיף "ההגדרות" במבוא לחוזה).

4.         מטרת ההרשאה לפי סעיף 2 לחוזה היא "לשימוש בו (במקרקעין - ה.פ.) למטרת ההרשאה ובמשך תקופת ההרשאה בלבד".

            בכל מקרה, אסור למורשה [אבוטבול ז"ל - להלן: "המנוח"] להקים במגשר מבנה קבע מכל מין וסוג שהוא, למעט הקמת מבנים ארעים אשר לצורך הקמתם עליו לקבל הסכמה מפורשת מאת המינהל מראש ובכתב (ההדגשות שלי - ה.פ.).

            ו- "מטרת ההרשאה" מהי? "שמוש חריג בנחלה".

מכאן ברור כי השימוש במקרקעין כפוף, כמקובל וכמבוקש, לאישורו המוקדם של המינהל, ובצמידות לנחלה. 

הדגשתי את התנאים הללו מכיוון שהוכח כי כל שנעשה במקרקעין על-ידי המנוח או מי מבני משפחתו, נעשה ללא הסכמה מפורטת מראש ובכתב (כמפורט בהסכם).

5.         לאחר פטירתו של המנוח ז"ל באה בנעליו, כצד להסכם עם המינהל, הנתבעת, סעידה אבוטבול אלמנתו (עד 120).

            הנתבעת היא אשה מבוגרת אשר אינה שולטת ברזי המקרקעין והעסקים שעליהם, ומי שטפל בנושא הוא בנה יוסי וכן, באופן חלקי, בנה דני אבוטבול (להלן: "דני").

            רק דני התייצב לעדות ומפיו למדנו על אי-הידיעה של אמו לגבי הנעשה בשטח ועל כך שאחיו יוסי הוא שהיה במרכז העניינים עוד בימי חייו של  האב וגם לאחר-מכן.

            לא ניתן כל הסבר לאי-התייצבותו של יוסי לעדות ולחקירה, וחבל - הן לענין אי ההתייצבות והן לענין אי מתן הסבר להמנעות זו.

6.         בפועל, לא פינתה הנתבעת את המקרקעין עם תום תקופת ההרשאה ואף בני משפחתה (ילדיה, חתניה) לא עשו כן עד היום.

            במקום זאת, הם המשיכו לנהל על המקרקעין עסק של שטיפת רכבים ומכירת פריטים הקשורים לענף זה עד אשר כל העסקים הללו נסגרו מסיבות כלכליות.

            עוד ברור ומוסכם כי הנתבעת או מי מטעמה, בנו על המקרקעין מבנים שונים ומתקנים כפי שפורט בסעיף א' של חוות הדעת של השמאי יוסף גולדקלנג מטעם המינהל. למעשה, אין מחלוקת לגבי עצם קיומם של המבנים ולשמוש שנעשה בהם על ידי הנתבעת או מי ממשפחתה, אך טענת הנתבעת באמצעות בנה, היא כי כל שנעשה, נעשה כדין. 

            בפועל, כפי שהתברר וכפי שנאמר כבר, אין לנתבעת ואין למי מבני המשפחה כל הרשאה בכתב ומראש (ואף לא בדיעבד) להקמת מבנים שעל המקרקעין ואף לא לשימושים שנעשו בפועל במקום.